יום ראשון, 12 ביוני 2011

דרוש גבר סטרייט


אני אוהבת את התמונה הזו. אני לא יודעת אם היא אמיתית או לא, אבל אני אוהבת אותה נורא. יש בה קצת נאיביות, קצת חוצפה ובעיקר יש בה הרבה מאוד כמיהה לאהבה. אני חושבת שאני מבינה גם את היאוש שתקף את מפרסמת המודעה, את המחשבה שאולי לא תמצא את הגבר המתאים, את התחושה שאולי היא מפספסת אותו, שהוא עובר לידה והיא לא יודעת ולא תדע. גם הוא לא.

לפני שפגשתי את הגבר של חיי הרגשתי כך. היו לי כמה מערכות יחסים קצרות ולא ממצות ורוח הבדידות החלה לנשב בנשמתי. בכל המקומות שהייתי אמורה לפגוש אותו, את הגבר המושלם לא פגשתי. לא בצבא, לא באוניברסיטה, גם לא באינטרנט (וקצת הסתובבתי באתרי ההיכרות של פעם) ופתאום הוא הופיע.

כשהופיע ידעתי שזה הוא מהשניה הראשונה שאמר לי את שמו, שחייך והשפיל את המבט. הוא היה מאוד בטוח בעצמו ומאוד ביישן. אני לא יודעת מה הוא הרגיש באותו הרגע, ניסיתי לחקור אותו והוא קצת התחמק. יותר משהתאהבתי בו, רציתי אותו כי ידעתי שזה הוא. ידעתי שהוא יהיה אהבה לכל החיים, ידעתי גם שהוא יהיה האבא הכי טוב לילדים שלי (ולא טעיתי!) ואחרי שקצת הכרתי אותו יותר, ידעתי שאולי יש טובים ממנו, אבל אין טוב כמוהו בשבילי.

יש ימים לא טובים, יש מריבות, היו גם תקופות רעות אפילו, אבל אף פעם לא הצטערתי על החיים איתו. אני מקווה שגם הוא לא.

ואני רוצה לשיר לו את המילים של יענקל'ה רוטבליט בשיר של שפוליקר דברים שרציתי לומר
אך בכל הדרכים מעולם 
לא אבדה לי דרכינו 
וגם אם לפעמים 
סערו מסביב הרוחות 
ואהבתי אותך והיה לנו טוב 
טוב עד גדותינו 
והיה לנו רע 
ואהבתי אותך לא פחות.





דברים שרציתי לומר - יהודה פוליקר, הופעה בקיסריה, 19.6.2010

יום חמישי, 2 ביוני 2011

תפירה? את? השתגעת?

דווקא רציתי לפנק את עצמי עם ספר טוב לשבת. סתם ככה, פתאום בא לי. נכנסתי לסטימצקי ומגזין התפירה "גזרה עולמית" קרץ לי מהמדפים. לקחתי אותו, החזקתי בידי, עלעלתי בו קצת, אין ספק הוא מרשים. פתאום רציתי לקנות אותו.

כשהייתי ילדה אמא שלי הייתה תפרנית לא קטנה. אני זוכרת איך הייתה מודדת את המידות שלי ואחר כך טורחת על מכונת התפירה הישנה שלה. פעם היא גם ניסתה ללמד אותי את זה, אבל לא ממש רציתי, עניינו אותי הרבה דברים אחרים והיא כמו עם הרבה דברים אחרים, בחוכמתה הרבה, לא התעקשה. הורים צריכים לפתוח בפני הילדים שלהם דלתות. אם הם יעברו בהם זה כבר העניין של הילדים, אבל את פתיחת הדלתות ההורים צריכים לעשות. ההורים לי פתחו בפני הרבה מאוד דלתות ובחלקן עברתי ובחלקן לא. עד היום אני מודה להם על כך וגם משתדלת לנהוג ככה עם הילדים שלי.

בכל מקרה, המגזין הזה קרץ לי וגם הרעיון לתפור לקטנה משהו יפה תפס אותי בעוצמה ולא הרפה. אז במקום ספר קניתי את המגזין. בחיי.

בדרך התקשרתי אל אמא שלי וסיפרתי לה והיא הייתה קצת משועשעת. עם השנים היא פיתחה את הצד הציני שלה. בעלי לא היה ציני, הוא פשוט התחיל להתגלגל מצחוק, אמר שהוא חייב לראות אותי יושבת ותופרת. עשיתי פרצוף נעלב, אבל אני מודה, אפילו אני צחקתי על עצמי. ובכל זאת כל השישי שבת קראתי את החוברת והחלטתי שאת הבגד הראשון שאעשה, אעשה עם אמא שלי. אולי זה יהיה סגירת מעגל עבורה ועבורי ואולי גם אוהב את זה ומקסימום, היא זו שתתפור.

מגזין גזרה עולמית


יום שבת, 28 במאי 2011

ענק המטבחים - המלצה חמה

חברה, קולגה סיפרה לי שהם קנו דירה והם מתלבטים בכל מה שנוגע לעיצוב הבית. הרבה כסף אין להם וכמות ההוצאות הכרוכה בקניית דירה היא מטורפת. כל מיני הוצאות שאפילו לא חשבו עליהם פתאום קופצות עליהם. ההורים עוזרים כמובן, המשכנתא נראית מפחידה במיוחד. ניסיתי לעודד אותה שבסוף מסתדרים, כולם מסתדרים, אפשר לחיות עם משכנתא ואפילו אפשר גם לחיות טוב, רק צריכים להיות מתוכננים ופתאום נזכרתי שדווקא בכמה נושאים יש לי מה להמליץ לה. מטבח למשל. לפני שבע שנים אנחנו היינו בסרט הזה ואיזה סרט זה היה, ובזכות כמה המלצות קנינו מטבח אצל ענק המטבחים.

אין לי הרבה ניסיון בקניית מטבח, עשיתי את זה בדיוק פעם אחת, אבל לפחות זו הייתה קניה טובה. זה לא שזה מטבח מפואר מידי או מיוחד, אבל איכשהו יצא שקיבלתי בדיוק את מה שרציתי והמחיר היה בסדר גמור, סביר ואפילו זול ביחס לאלטרנטיבות אחרות שראינו וגם תנאי התשלום היו סבירים. אבל הכי חשוב שקיבלנו יחס טוב, זאת אומרת, הייתה לנו, לי לפחות, ההרגשה שבצד השני עושים את הכל כדי שאהיה מרוצה. היו מוכנים לענות שוב ושוב על שאלות ושינויים של רגע אחרון. אני כבר הרגשתי לא נוח והם נתנו לי יחס טוב.

קניית מטבח היא לא קניה דרמטית כזאת, בטח לא כמו לקנות דירה, אבל עדיין, זו התלבטות רצינית. כי תמיד רוצים את הכי טוב במינימום כסף. מאחר וקניתי מטבח רק פעם אחת, אז אני לא יודעת להמליץ יותר מידי, אבל ללא ספק הקניה אצל ענק המטבחים הייתה חכמה.

אני בדרך כלל לא אוהבת להמליץ על אף אחד. לא משלמים לי על זה. אבל במקרה הזה, המליצו לנו עליהם ונדמה לי שעשיתי טובה לחברה וגם לכל מי שיקרא את הפוסט הזה. ענק המטבחים הם חברה וותיקה ועכשיו בדקתי ואפשר למצוא אותם באינטרנט - http://www.anakhamitbahim.co.il/
לקנות אצלהם זה באמת עסק טוב. כי בדרך כלל, כמו שלמדתי, מאוד חשוב מה קונים ולא פחות חשוב, גם אצל מי קונים. ואני ממליצה עליהם מכל הלב. מגיע להם.





יום שני, 9 במאי 2011

לכל איש יש שיר

פעם פעם, זה היה לפני עשר שנים לפחות, נסעתי עם האיש שלי במכונית. עדיין לא היינו נשואים, אבל כבר היינו מאוד זוגיים. שמענו רדיו ופתאום השמיעו את השיר של משינה - עתיד מתוק. אני אפילו לא זוכרת למה רציתי להחליף את השיר, אבל מה שאני כן זוכרת שהוא תפס את היד שלי בכוח ודחק אותה לאחור. זה היה אפילו אלים.

הסתכלתי עליו בתדהמה מעורבת בעלבון, איך הוא מעז בכלל לגעת בי ככה ובכלל אני לא זוכרת שהיה לו אי פעם פרץ אלים כזה. אבל הוא פתאום שמבחינתו זה השיר שמזכיר לו חברים שנהרגו. חברים שנהרגו כשהוא היה איתם, שהם נהרגו לידו.

עד אז לא דיברנו הרבה על החוויות שלו מהצבא. כלומר, כל פעם שיצא למילואים נשמתי יצאה מקירבי (וכך כל שנה בעשור האחרון ובמיוחד כשהיה במלחמות). הוא שירת ביחידה קרבית מובחרת ושם גם עשה את המילואים שלו. הוא לא דיבר על זה הרבה ובטח לא על מה שעבר וחווה, אבל אז הוא סיפר לי מה היה. סיפר לי איך הם נהרגו, סיפר לי כמה הם היו חברים טובים וסיפר לי גם שאחרי שהגיעו למקום מבטחים הוא פרש הצידה לבכות ופתאום הוא שמע את השיר הזה מרחוק. "מאז זה שיר הזיכרון שלהם" הוא אמר.

אני לא יכולה להגיד שום דבר על שיר הזיכרון הזה הפרטי שלו. זו חוויה פרטית נוראית, ובכלל, על שיר הזיכרון פרטי בכלל. אבל הוא צריך את זה. מאז שמענו את השיר הזה כמה פעמים וכל פעם שמתי לב שכל פעם הוא מתרגש נורא, כמה פעמים היו לו אפילו ניקוו דמעות בעיניו.

אני לא בטוח ששלומי ברכה ויובל בנאי היו שמחים לדעת שהשיר הזה הוא שיר זיכרון ואולי בעצם כן, כי זיכרון כזה שמחובר לשיר מעצים אותו באופן שקשה לתאר


משינה - עתיד מתוק - בהופעה חיה בקיסריה, 15/5/2010

יום שבת, 23 באפריל 2011

לא אוהבת פייסבוק

מי שקורא את הבלוג הזה יכול ללמוד עלי הרבה מאוד דברים. מי שקורא אותו ומכיר אותי אפילו עלול לזהות אותי, ובכל זאת יש במשוואה הזו משהו חסר, אני שומרת על הזהות שלי בקנאות. השיחות הקטנות שאני מנהלת עם עצמי בכתב חשופות אמנם לעין כל, אבל אני מרגישה מוגנת. הדברים נאמרים בחסות החשיכה.

פתחתי לפני שנה פרופיל בפייסבוק ואפילו עשיתי קצת לייקים לאנשים, והתחברתי לכל מי שרצה להתחבר אלי, אבל לא תרמתי מעצמי דבר. אפילו לא תמונה. יש לי תחושה לא נעימה לחשוף את עצמי לעולם גם אם בקרה מסויימת.

אז יש לי פייסבוק כמו שייש לי אימייל וכמו שהיה לי פעם אייסיקיו ומסנג'ר והיום יש לי סקייפ. לא הייתי מכורה לשיחות האלו, לא ממש אהבתי לנהל שיחות הקלדה, אבל אי אפשר שלא יהיה, לפעמים אין ברירה. הרי אנשים שולחים אותי לפייסבוק שלהם כדי לראות משהו, שולחים אותי למקומות אלו או אחרים.

אז יש לי פייסבוק ואני לא משחקת בו בפארםוויל (אם כי אני יכולה להבין את ההתמכרות), אני גם לא מעדכנת השכב וערב את הסטטוסים שלי, לא מעלה תמונות, לא מחפשת לייקים ולא אוספת חברים.

כן, יש לי פייסבוק והוא רק פלטפורמה בסיסית להגיב לכאלו שמבקשים בכוח שאגיב להם. בסדר, הגבתי, עשיתי לייק, אתם לא צריכים לעשות לי בחזרה.

יום שלישי, 12 באפריל 2011

הוא לא רוצה עוד ילדים

יש לנו שני ילדים מדהימים, בן ובת. הם יפים, הם חכמים, הם מוכשרים בטירוף הם מושלמים (כמעט) והם הדבר הכי חשוב לי בחיים, הכי יקר לי בחיים. כל אישה שילדה מכירה את ההרגשה הזו, את הקשר אל פרי ביטנה. הם כבר לא תינוקות. לא הקדשתי יותר מידי מחשבה לשאלה מתי אכנס שוב להריון לילד שלישי, אבל איפשהו בראש היה ברור לי שזה יקרה מתישהו. אני יודעת, השעון הביולוגי מתקתק, אין לי עוד הרבה שנים להתלבט, אולי שלוש/ארבע, אחר כך כבר אהיה בגיל שזה יהיה לא בריא ואולי מסוכן.

לא יזמתי שיחה וגם לא חשבתי על זה יותר מידי, אבל איכשהו זה עלה והוא אמר כבדרך אגב, שהוא לא רוצה עוד ילדים. הוא אמר את זה בפסקנות גמורה וכאילו סתם את הגולל על האפשרות הלא כל כך תיאורטית הזאת. ניסיתי להסתיר את התדהמה והבהלה שתקפה אותי. מה זאת אומרת?

הוא כבר הלך לישון והשאיר אותי עם סערה פנימית בתוכי. זה לא ששניים זה לא מספיק, גם אחד זה מספיק, אבל אני רוצה עוד תינוק, אני רוצה עוד ילד!!! האם זה משהו ביולוגי? האם זה היצר מדבר מתוכי, או רק איזושהי ציפיה או תקווה שמתנפצת ברגעים אלו על שובר הגלים.

עשיתי סיבוב קטן בחדר המלאכים. אני רוצה עוד ילד. הוא לא רוצה!



יום ראשון, 27 במרץ 2011

לא ראיתי את גמר האח הגדול

לא ראיתי את גמר האח הגדול כמו שלא ראיתי את כל התוכנית, לא עקבתי אחריה ובכלל, עם יד על הלב, אני לא כל כך אוהבת תוכניות ריאליטי. זה נראה לי כל כך טיפשי לבהות בקרקס אנושי, באנשים שאני לא מכירה, אוסף של דמויות משונות (בלשון המעטה ובעדינות) שלוקטו בפינצטה על ידי ההפקה. זה גם נראה לי כל כך רדוד וצהוב. כשמזכירים את ג'קי או אלירז או בובליל, אני יודעת במי מדובר, אני הרי לא חיה בחלל החיצון וקוראת עיתוני חדשות (אתרי חדשות ליתר דיוק) אבל אני לא צופה בזה.

אני תוהה מה מושך כל כך לצפות בזה. אומרים שזה יצר המציצנות, אבל לדעתי יש בזה מעבר לזה. נניח שהיו שמים מצלמות אצלנו בדירה, זה היה משעמם נורא. אני לבטח לא הייתי צופה ומציצה יותר מכמה דקות אצל השכנים (חוץ מאחד שהייתי מציצה לו כשהוא מתקלח :-) ). אני חושבת שייש כאן יותר ממציצנות לשמה, יש כאן איזושהי תחושה של "גיבורים משלנו". כל כך הרבה סרטים נעשו על התמה הזו, אנשים נורמטיביים שנקלעו לאיזו סיטואציה מסויימת והפכו לגיבורים. בתוכניות הריאליטי יש את זה, את היכולת לקחת אנשים מהרחוב בעלי נטיות אקסהיביציניסטיות עם רצון עז להיות סלבס לרגע. אפשר לראות את זה לא מעט בתקופת האודישנים של כוכב נולד. מגיעים אנשים בלי כישורים, בלי קול ומנסים את מזלם. בעיניהם זו לא תחרות כשרונות, אלא זו מקפצה אל הסלבריטאיות.

בכל מקרה, אני לא צופה בתצוגת השוטים הזו וביני לבין עצמי קצת מתנשאת מעל אלו שכן צופים. לשימחתי גם המשלים שלי לא צופה בזה וגם החברות הטובות שלי לא צופות בטיפשות הזאת.

באופן עמום אני נזכרת שבזמנו קראתי קראתי קצת ביקורות על הסרט הנפלא "המופע של טרומן" וגם אוזכרה שם תוכנית טלוויזיה הולנדית שבה מכניסים כמה אנשים לדירה ומצלמים אותם 24 שעות....