יום ראשון, 12 ביוני 2011

דרוש גבר סטרייט


אני אוהבת את התמונה הזו. אני לא יודעת אם היא אמיתית או לא, אבל אני אוהבת אותה נורא. יש בה קצת נאיביות, קצת חוצפה ובעיקר יש בה הרבה מאוד כמיהה לאהבה. אני חושבת שאני מבינה גם את היאוש שתקף את מפרסמת המודעה, את המחשבה שאולי לא תמצא את הגבר המתאים, את התחושה שאולי היא מפספסת אותו, שהוא עובר לידה והיא לא יודעת ולא תדע. גם הוא לא.

לפני שפגשתי את הגבר של חיי הרגשתי כך. היו לי כמה מערכות יחסים קצרות ולא ממצות ורוח הבדידות החלה לנשב בנשמתי. בכל המקומות שהייתי אמורה לפגוש אותו, את הגבר המושלם לא פגשתי. לא בצבא, לא באוניברסיטה, גם לא באינטרנט (וקצת הסתובבתי באתרי ההיכרות של פעם) ופתאום הוא הופיע.

כשהופיע ידעתי שזה הוא מהשניה הראשונה שאמר לי את שמו, שחייך והשפיל את המבט. הוא היה מאוד בטוח בעצמו ומאוד ביישן. אני לא יודעת מה הוא הרגיש באותו הרגע, ניסיתי לחקור אותו והוא קצת התחמק. יותר משהתאהבתי בו, רציתי אותו כי ידעתי שזה הוא. ידעתי שהוא יהיה אהבה לכל החיים, ידעתי גם שהוא יהיה האבא הכי טוב לילדים שלי (ולא טעיתי!) ואחרי שקצת הכרתי אותו יותר, ידעתי שאולי יש טובים ממנו, אבל אין טוב כמוהו בשבילי.

יש ימים לא טובים, יש מריבות, היו גם תקופות רעות אפילו, אבל אף פעם לא הצטערתי על החיים איתו. אני מקווה שגם הוא לא.

ואני רוצה לשיר לו את המילים של יענקל'ה רוטבליט בשיר של שפוליקר דברים שרציתי לומר
אך בכל הדרכים מעולם 
לא אבדה לי דרכינו 
וגם אם לפעמים 
סערו מסביב הרוחות 
ואהבתי אותך והיה לנו טוב 
טוב עד גדותינו 
והיה לנו רע 
ואהבתי אותך לא פחות.





דברים שרציתי לומר - יהודה פוליקר, הופעה בקיסריה, 19.6.2010

יום חמישי, 2 ביוני 2011

תפירה? את? השתגעת?

דווקא רציתי לפנק את עצמי עם ספר טוב לשבת. סתם ככה, פתאום בא לי. נכנסתי לסטימצקי ומגזין התפירה "גזרה עולמית" קרץ לי מהמדפים. לקחתי אותו, החזקתי בידי, עלעלתי בו קצת, אין ספק הוא מרשים. פתאום רציתי לקנות אותו.

כשהייתי ילדה אמא שלי הייתה תפרנית לא קטנה. אני זוכרת איך הייתה מודדת את המידות שלי ואחר כך טורחת על מכונת התפירה הישנה שלה. פעם היא גם ניסתה ללמד אותי את זה, אבל לא ממש רציתי, עניינו אותי הרבה דברים אחרים והיא כמו עם הרבה דברים אחרים, בחוכמתה הרבה, לא התעקשה. הורים צריכים לפתוח בפני הילדים שלהם דלתות. אם הם יעברו בהם זה כבר העניין של הילדים, אבל את פתיחת הדלתות ההורים צריכים לעשות. ההורים לי פתחו בפני הרבה מאוד דלתות ובחלקן עברתי ובחלקן לא. עד היום אני מודה להם על כך וגם משתדלת לנהוג ככה עם הילדים שלי.

בכל מקרה, המגזין הזה קרץ לי וגם הרעיון לתפור לקטנה משהו יפה תפס אותי בעוצמה ולא הרפה. אז במקום ספר קניתי את המגזין. בחיי.

בדרך התקשרתי אל אמא שלי וסיפרתי לה והיא הייתה קצת משועשעת. עם השנים היא פיתחה את הצד הציני שלה. בעלי לא היה ציני, הוא פשוט התחיל להתגלגל מצחוק, אמר שהוא חייב לראות אותי יושבת ותופרת. עשיתי פרצוף נעלב, אבל אני מודה, אפילו אני צחקתי על עצמי. ובכל זאת כל השישי שבת קראתי את החוברת והחלטתי שאת הבגד הראשון שאעשה, אעשה עם אמא שלי. אולי זה יהיה סגירת מעגל עבורה ועבורי ואולי גם אוהב את זה ומקסימום, היא זו שתתפור.

מגזין גזרה עולמית


יום שבת, 28 במאי 2011

ענק המטבחים - המלצה חמה

חברה, קולגה סיפרה לי שהם קנו דירה והם מתלבטים בכל מה שנוגע לעיצוב הבית. הרבה כסף אין להם וכמות ההוצאות הכרוכה בקניית דירה היא מטורפת. כל מיני הוצאות שאפילו לא חשבו עליהם פתאום קופצות עליהם. ההורים עוזרים כמובן, המשכנתא נראית מפחידה במיוחד. ניסיתי לעודד אותה שבסוף מסתדרים, כולם מסתדרים, אפשר לחיות עם משכנתא ואפילו אפשר גם לחיות טוב, רק צריכים להיות מתוכננים ופתאום נזכרתי שדווקא בכמה נושאים יש לי מה להמליץ לה. מטבח למשל. לפני שבע שנים אנחנו היינו בסרט הזה ואיזה סרט זה היה, ובזכות כמה המלצות קנינו מטבח אצל ענק המטבחים.

אין לי הרבה ניסיון בקניית מטבח, עשיתי את זה בדיוק פעם אחת, אבל לפחות זו הייתה קניה טובה. זה לא שזה מטבח מפואר מידי או מיוחד, אבל איכשהו יצא שקיבלתי בדיוק את מה שרציתי והמחיר היה בסדר גמור, סביר ואפילו זול ביחס לאלטרנטיבות אחרות שראינו וגם תנאי התשלום היו סבירים. אבל הכי חשוב שקיבלנו יחס טוב, זאת אומרת, הייתה לנו, לי לפחות, ההרגשה שבצד השני עושים את הכל כדי שאהיה מרוצה. היו מוכנים לענות שוב ושוב על שאלות ושינויים של רגע אחרון. אני כבר הרגשתי לא נוח והם נתנו לי יחס טוב.

קניית מטבח היא לא קניה דרמטית כזאת, בטח לא כמו לקנות דירה, אבל עדיין, זו התלבטות רצינית. כי תמיד רוצים את הכי טוב במינימום כסף. מאחר וקניתי מטבח רק פעם אחת, אז אני לא יודעת להמליץ יותר מידי, אבל ללא ספק הקניה אצל ענק המטבחים הייתה חכמה.

אני בדרך כלל לא אוהבת להמליץ על אף אחד. לא משלמים לי על זה. אבל במקרה הזה, המליצו לנו עליהם ונדמה לי שעשיתי טובה לחברה וגם לכל מי שיקרא את הפוסט הזה. ענק המטבחים הם חברה וותיקה ועכשיו בדקתי ואפשר למצוא אותם באינטרנט - http://www.anakhamitbahim.co.il/
לקנות אצלהם זה באמת עסק טוב. כי בדרך כלל, כמו שלמדתי, מאוד חשוב מה קונים ולא פחות חשוב, גם אצל מי קונים. ואני ממליצה עליהם מכל הלב. מגיע להם.





יום שני, 9 במאי 2011

לכל איש יש שיר

פעם פעם, זה היה לפני עשר שנים לפחות, נסעתי עם האיש שלי במכונית. עדיין לא היינו נשואים, אבל כבר היינו מאוד זוגיים. שמענו רדיו ופתאום השמיעו את השיר של משינה - עתיד מתוק. אני אפילו לא זוכרת למה רציתי להחליף את השיר, אבל מה שאני כן זוכרת שהוא תפס את היד שלי בכוח ודחק אותה לאחור. זה היה אפילו אלים.

הסתכלתי עליו בתדהמה מעורבת בעלבון, איך הוא מעז בכלל לגעת בי ככה ובכלל אני לא זוכרת שהיה לו אי פעם פרץ אלים כזה. אבל הוא פתאום שמבחינתו זה השיר שמזכיר לו חברים שנהרגו. חברים שנהרגו כשהוא היה איתם, שהם נהרגו לידו.

עד אז לא דיברנו הרבה על החוויות שלו מהצבא. כלומר, כל פעם שיצא למילואים נשמתי יצאה מקירבי (וכך כל שנה בעשור האחרון ובמיוחד כשהיה במלחמות). הוא שירת ביחידה קרבית מובחרת ושם גם עשה את המילואים שלו. הוא לא דיבר על זה הרבה ובטח לא על מה שעבר וחווה, אבל אז הוא סיפר לי מה היה. סיפר לי איך הם נהרגו, סיפר לי כמה הם היו חברים טובים וסיפר לי גם שאחרי שהגיעו למקום מבטחים הוא פרש הצידה לבכות ופתאום הוא שמע את השיר הזה מרחוק. "מאז זה שיר הזיכרון שלהם" הוא אמר.

אני לא יכולה להגיד שום דבר על שיר הזיכרון הזה הפרטי שלו. זו חוויה פרטית נוראית, ובכלל, על שיר הזיכרון פרטי בכלל. אבל הוא צריך את זה. מאז שמענו את השיר הזה כמה פעמים וכל פעם שמתי לב שכל פעם הוא מתרגש נורא, כמה פעמים היו לו אפילו ניקוו דמעות בעיניו.

אני לא בטוח ששלומי ברכה ויובל בנאי היו שמחים לדעת שהשיר הזה הוא שיר זיכרון ואולי בעצם כן, כי זיכרון כזה שמחובר לשיר מעצים אותו באופן שקשה לתאר


משינה - עתיד מתוק - בהופעה חיה בקיסריה, 15/5/2010

יום שבת, 23 באפריל 2011

לא אוהבת פייסבוק

מי שקורא את הבלוג הזה יכול ללמוד עלי הרבה מאוד דברים. מי שקורא אותו ומכיר אותי אפילו עלול לזהות אותי, ובכל זאת יש במשוואה הזו משהו חסר, אני שומרת על הזהות שלי בקנאות. השיחות הקטנות שאני מנהלת עם עצמי בכתב חשופות אמנם לעין כל, אבל אני מרגישה מוגנת. הדברים נאמרים בחסות החשיכה.

פתחתי לפני שנה פרופיל בפייסבוק ואפילו עשיתי קצת לייקים לאנשים, והתחברתי לכל מי שרצה להתחבר אלי, אבל לא תרמתי מעצמי דבר. אפילו לא תמונה. יש לי תחושה לא נעימה לחשוף את עצמי לעולם גם אם בקרה מסויימת.

אז יש לי פייסבוק כמו שייש לי אימייל וכמו שהיה לי פעם אייסיקיו ומסנג'ר והיום יש לי סקייפ. לא הייתי מכורה לשיחות האלו, לא ממש אהבתי לנהל שיחות הקלדה, אבל אי אפשר שלא יהיה, לפעמים אין ברירה. הרי אנשים שולחים אותי לפייסבוק שלהם כדי לראות משהו, שולחים אותי למקומות אלו או אחרים.

אז יש לי פייסבוק ואני לא משחקת בו בפארםוויל (אם כי אני יכולה להבין את ההתמכרות), אני גם לא מעדכנת השכב וערב את הסטטוסים שלי, לא מעלה תמונות, לא מחפשת לייקים ולא אוספת חברים.

כן, יש לי פייסבוק והוא רק פלטפורמה בסיסית להגיב לכאלו שמבקשים בכוח שאגיב להם. בסדר, הגבתי, עשיתי לייק, אתם לא צריכים לעשות לי בחזרה.

יום שלישי, 12 באפריל 2011

הוא לא רוצה עוד ילדים

יש לנו שני ילדים מדהימים, בן ובת. הם יפים, הם חכמים, הם מוכשרים בטירוף הם מושלמים (כמעט) והם הדבר הכי חשוב לי בחיים, הכי יקר לי בחיים. כל אישה שילדה מכירה את ההרגשה הזו, את הקשר אל פרי ביטנה. הם כבר לא תינוקות. לא הקדשתי יותר מידי מחשבה לשאלה מתי אכנס שוב להריון לילד שלישי, אבל איפשהו בראש היה ברור לי שזה יקרה מתישהו. אני יודעת, השעון הביולוגי מתקתק, אין לי עוד הרבה שנים להתלבט, אולי שלוש/ארבע, אחר כך כבר אהיה בגיל שזה יהיה לא בריא ואולי מסוכן.

לא יזמתי שיחה וגם לא חשבתי על זה יותר מידי, אבל איכשהו זה עלה והוא אמר כבדרך אגב, שהוא לא רוצה עוד ילדים. הוא אמר את זה בפסקנות גמורה וכאילו סתם את הגולל על האפשרות הלא כל כך תיאורטית הזאת. ניסיתי להסתיר את התדהמה והבהלה שתקפה אותי. מה זאת אומרת?

הוא כבר הלך לישון והשאיר אותי עם סערה פנימית בתוכי. זה לא ששניים זה לא מספיק, גם אחד זה מספיק, אבל אני רוצה עוד תינוק, אני רוצה עוד ילד!!! האם זה משהו ביולוגי? האם זה היצר מדבר מתוכי, או רק איזושהי ציפיה או תקווה שמתנפצת ברגעים אלו על שובר הגלים.

עשיתי סיבוב קטן בחדר המלאכים. אני רוצה עוד ילד. הוא לא רוצה!



יום ראשון, 27 במרץ 2011

לא ראיתי את גמר האח הגדול

לא ראיתי את גמר האח הגדול כמו שלא ראיתי את כל התוכנית, לא עקבתי אחריה ובכלל, עם יד על הלב, אני לא כל כך אוהבת תוכניות ריאליטי. זה נראה לי כל כך טיפשי לבהות בקרקס אנושי, באנשים שאני לא מכירה, אוסף של דמויות משונות (בלשון המעטה ובעדינות) שלוקטו בפינצטה על ידי ההפקה. זה גם נראה לי כל כך רדוד וצהוב. כשמזכירים את ג'קי או אלירז או בובליל, אני יודעת במי מדובר, אני הרי לא חיה בחלל החיצון וקוראת עיתוני חדשות (אתרי חדשות ליתר דיוק) אבל אני לא צופה בזה.

אני תוהה מה מושך כל כך לצפות בזה. אומרים שזה יצר המציצנות, אבל לדעתי יש בזה מעבר לזה. נניח שהיו שמים מצלמות אצלנו בדירה, זה היה משעמם נורא. אני לבטח לא הייתי צופה ומציצה יותר מכמה דקות אצל השכנים (חוץ מאחד שהייתי מציצה לו כשהוא מתקלח :-) ). אני חושבת שייש כאן יותר ממציצנות לשמה, יש כאן איזושהי תחושה של "גיבורים משלנו". כל כך הרבה סרטים נעשו על התמה הזו, אנשים נורמטיביים שנקלעו לאיזו סיטואציה מסויימת והפכו לגיבורים. בתוכניות הריאליטי יש את זה, את היכולת לקחת אנשים מהרחוב בעלי נטיות אקסהיביציניסטיות עם רצון עז להיות סלבס לרגע. אפשר לראות את זה לא מעט בתקופת האודישנים של כוכב נולד. מגיעים אנשים בלי כישורים, בלי קול ומנסים את מזלם. בעיניהם זו לא תחרות כשרונות, אלא זו מקפצה אל הסלבריטאיות.

בכל מקרה, אני לא צופה בתצוגת השוטים הזו וביני לבין עצמי קצת מתנשאת מעל אלו שכן צופים. לשימחתי גם המשלים שלי לא צופה בזה וגם החברות הטובות שלי לא צופות בטיפשות הזאת.

באופן עמום אני נזכרת שבזמנו קראתי קראתי קצת ביקורות על הסרט הנפלא "המופע של טרומן" וגם אוזכרה שם תוכנית טלוויזיה הולנדית שבה מכניסים כמה אנשים לדירה ומצלמים אותם 24 שעות....



יום חמישי, 24 במרץ 2011

לא בוגדת

אני לא בוגדת!!!

ולא, אני לא כותבת את זה כי אולי יום אחד הוא יקרא את הבלוג הזה, אלא אני כותבת את זה כי אני לא עושה את זה. אני לא עושה את זה למרות שהייתי יכולה לעשות את זה בשקט והוא לא היה יודע. אני גם לא עושה את זה כי אני לא רוצה. מי שתגיד שהיא אף פעם לא מפנטזת על מישהו אחר, היא שקרנית. אני בטוחה שגם הוא מפנטז לפעמים על מישהי אחרת, אולי חולפת בו מחשבה טועה. זה כל כך טבעי. אבל אני לא עושה את זה כי זה חמקמק נורא, כי אני יודעת שאחרי שעושים את זה אז אי אפשר לחזור אחורה. ולא הוא לא ידע, אבל אני אדע.

אני יודעת שהוא צופה בפורנו על המחשב. למרות שהוא מנסה להסתיר את זה אני יודעת שהוא צופה. אני לא בטוחה שהוא יודע שגם אני צופה, כלומר לא בדיוק צופה, קוראת, אני מעדיפה סיפורים אירוטיים (ולמה הפסיקו לעדכן את סוכנות ארוטיקה???), אבל עדיין, אני קוראת, נהנית, מתגרית.

זה בסדר. אין בזה שום רע, זה טבעי. אין לי שום בעיה שלפעמים מגיעות אל הדימיון שלו נשים אחרות. הרי ככה זה אצלי. אבל אני לא בוגדת. ביום שאבגוד, זה יהיה היום האחרון שלי ושלו ביחד, זו בעצם לא תהיה בגידה, אלא זו תהיה פרידה. וזה לא יקרה, אני כל כך מקווה שזה לא יקרה. אני גם מקווה שככה הוא מרגיש.

אני יכולה לספר על חברות שבוגדות, הן אפילו לא היו צריכות לספר לי מפורשות כדי שאדע שזה מה שהן עושות, זה כתוב להן על המצח ואצלי לא יהיה כתוב שום דבר כי זה לא יקרה כי ככה.

ואני אוהבת אותו נורא.




יום ראשון, 13 בפברואר 2011

הפסקתי לעשן עם ד"ר אריקסון

כבר שלושה חודשים שאני לא מעשנת. אפשר להגיד ששלושה חודשים אני נקיה ואני גאה בעצמי. כן, קצת השמנתי, אבל לא נורא, לא משהו שאני לא יכולה להתמודד עם זה וגם אני עכשיו עובדת על העניין. מה שחשוב לי זה שהפסקתי לעשן והפעם אני מקווה שזה באופן סופי ולכל החיים  ולפחות בשנתיים הקרובות יש לי אחריות (-:

הפסקת העישון הזאת היא השניה בחיי. בפעם הראשונה שהפסקתי לעשן למשך שנה זה היה כשנכנסתי להריון. לא זרקתי את הסיגריות, אלא עישנתי את שתי הקופסאות שהיו לי עד הסוף וזהו, לא נגעתי בסיגריה עד סוף ההיריון וגם לא כמה חודשים אחרי הלידה. אני חושבת שחזרתי לעשן ביום שחזרתי לעבודה. לא שהתכוונתי לחזור לעשן, אבל גם לא התכוונתי שלא לחזור לעשן.

התחלתי לעשן בצבא. היו לנו הרבה שעות מתות והתחלתי עם זה. אני לא חושבת שהייתי מעשנת כבדה. אף פעם לא קרה שגמרתי קופסה. לרוב עישנתי קצת יותר מחצי קופסה ליום אבל פחות מקופסה. דווקא בעלי מעולם לא עישן. הוא אמנם טען תמיד שזה לא מפריע לו, אבל מאז שעברנו לגור ביחד הוא לא מוכן שאעשן בבית ולא במכונית המשותפת. ואז יום אחד החלטתי שזהו זה. אני צריכה להפסיק את החרא הזה.

כשאמרתי לבעלי את זה שאני מתכוונת להפסיק, הוא דווקא שמח ואמר שייש לו המלצות על שיטה מסויימת והוא ישמח לברר בשבילי.

אז הוא בירר קצת יותר על חברת ד"ר אריקסון, ואין לי מושג מאיפה הגיע אליהם. אבל יצא טוב. כלומר, השיטה שלהם היא להשתמש בכמוסות שעוזרות להתגבר על הקריז ובמקביל להיות בקשר מתמיד וטלפוני עם מסייע (שאני כיניתי אותו ביני לבין עצמי "חבר טלפוני" וככה במשך שבועיים וחצי הם נותנים כל מיני משימות ומדברים כל הזמן בטלפון (בייחוד כשרוצים לעשן) ו... זהו, זה עזר. בחיי שזה עזר. הפסקתי!

יכול להיות שהייתי יכולה להיגמל לבד בלי ד"ר אריקסון, יכול להיות שלא, אבל עובדה, כבר שלושה חודשים שאני לא מעשנת וטוב לי עם זה. אני גם לא מתכוונת לחזור ולעשן אף פעם. כמו שאמרתי, אני עם החרא של הסיגריות גמרתי.







יום שני, 17 בינואר 2011

גבר חולה

כשגבר חולה הוא הולך למות. זו בדיחה ידועה ומוכרת, מעלה אחת מעל ה-36.6 הוא כבר גוסס, ואם מדובר בשתי מעלות, הוא כבר כותב צוואה.

עד כמה שזו בדיחה מוכרת וידועה, אצלנו בבית זה אמיתי. הגבר שלי אמנם לא חולה הרבה, אבל כשהוא תופס שפעת קלה הוא מתנהג כאילו הוא הולך למות. נאנח, מתלונן על כאבים בכל הגוף, נעשה קצת מורבידי וכמובן... מתחיל לתזז אותי כמו אני לא יודעת מה. "תביאי כדורים, תביאי מים, תביאי זה, תכיני לי כזה, תשימי לי כרית כאן, שם..." והכי מעליב זה שהוא מתקשר לאמא שלו שמשוכנעת שהבן שלה גוסס ואף אחד לא מטפל בו.

היא כמובן מגיעה בסערה עם סיר מרק, פנים מודאגות ואחר כך מספרת בלחש כמה הבן שלה היה חולני כשהיה קטן ואיך היא פעם הצילה לו את החיים כש...

שפעת! הצטננות קלה וקצת חום. זה הכל, שפעת! לא שפעת חזירים ולא שפעת מסוכנת. אבל זה לא יעזור לי. הוא כמובן מודד עשר פעמים את החום ולקוח מלא כדורים מכל הצבעים והמינים (זה קצת מסוכן) להוריד את החום ולשפר את ההרגשה.

אני שונאת שהוא חולה. חברה אמרה לי שכשזה קורה אצלה, היא מתייחסת לזה כאל משחק תפקידים. הוא החולה, היא האחות ואמנם אין בזה שום דבר אירוטי, אבל לפחות זה משעשע אותה.

הדבר המצחיק הוא שהבן שלו (ברגעים כאלו זה הבן שלו יותר משלי) הולך בעקבותיו. גם הוא מתחלה ומתלונן (ויש לו שפה עשירה במיוחד!) שהוא הולך למות וגם נעלב כשאני מתפקעת מצחוק. זו כנראה מסורת שצריכה לעבור מאב לבן.

או שזה בגנים שלהם.

שרק יהיו בריאים


יום רביעי, 5 בינואר 2011

נדודי ביוטיוב וקצת נוסטלגיה

שוב ערב שכולו עם אזניות ושיטוט ביוטיוב.

היום היה לי מצב רוח למוזיקה ששמעתי כשהייתי צעירה. למעשה גם כששמעתי אותה היא הייתה ישנה, אבל היה לי ידיד טוב שהיה משוגע על המוסיקה הזו וכל פעם שהיינו נפגשים אצלו (בחבורה) היה משמיע את המוסיקה הזו. יש לה מין ניחוח של גיל ההתבגרות ובמיוחד את הלילות האלו בחופש הגדול בין שביעית לשמינית. זו הייתה תקופה נפלאה. פרקתי כל עול. הסתובבנו בחבורה קטנה, ביום היינו הולכים לים, בצהריים היינו ישנים ובערב נפגשים אצל אותו ידיד שההורים שלו היו בחו"ל והיה גר בקוטג' גדול עם גינה נהדרת, נזרקים לגמרי מדברים שיחות נפש  (או שטויות) לילה שלם. נגיעות לא נגיעות, הרבה חלומות, הרבה וידויים. יתכן שמרחוק זה נראה הרבה יותר רומנטי משזה היה. אבל זו הייתה תקופה נפלאה. פתאום אני מתגעגעת נורא אליו, אליהם. אין לי היום קשר איתם. אני יכולה אמנם לחפש אותם ברשת, בספר הטלפונים, אולי אפילו להתקשר להורים שלהם אבל אני יודעת שלא אעשה את זה. אני נורא רוצה להפגש איתם ברחוב. הערב נורא רציתי לחזור לשם, אל התקופה ההיא, להתרפק עליהם ואיתם.

גבי שושן בראשית


אחרית הימים - פתחי לי את הדלת - שיר שכולו טריפ