יום ראשון, 27 במרץ 2011

לא ראיתי את גמר האח הגדול

לא ראיתי את גמר האח הגדול כמו שלא ראיתי את כל התוכנית, לא עקבתי אחריה ובכלל, עם יד על הלב, אני לא כל כך אוהבת תוכניות ריאליטי. זה נראה לי כל כך טיפשי לבהות בקרקס אנושי, באנשים שאני לא מכירה, אוסף של דמויות משונות (בלשון המעטה ובעדינות) שלוקטו בפינצטה על ידי ההפקה. זה גם נראה לי כל כך רדוד וצהוב. כשמזכירים את ג'קי או אלירז או בובליל, אני יודעת במי מדובר, אני הרי לא חיה בחלל החיצון וקוראת עיתוני חדשות (אתרי חדשות ליתר דיוק) אבל אני לא צופה בזה.

אני תוהה מה מושך כל כך לצפות בזה. אומרים שזה יצר המציצנות, אבל לדעתי יש בזה מעבר לזה. נניח שהיו שמים מצלמות אצלנו בדירה, זה היה משעמם נורא. אני לבטח לא הייתי צופה ומציצה יותר מכמה דקות אצל השכנים (חוץ מאחד שהייתי מציצה לו כשהוא מתקלח :-) ). אני חושבת שייש כאן יותר ממציצנות לשמה, יש כאן איזושהי תחושה של "גיבורים משלנו". כל כך הרבה סרטים נעשו על התמה הזו, אנשים נורמטיביים שנקלעו לאיזו סיטואציה מסויימת והפכו לגיבורים. בתוכניות הריאליטי יש את זה, את היכולת לקחת אנשים מהרחוב בעלי נטיות אקסהיביציניסטיות עם רצון עז להיות סלבס לרגע. אפשר לראות את זה לא מעט בתקופת האודישנים של כוכב נולד. מגיעים אנשים בלי כישורים, בלי קול ומנסים את מזלם. בעיניהם זו לא תחרות כשרונות, אלא זו מקפצה אל הסלבריטאיות.

בכל מקרה, אני לא צופה בתצוגת השוטים הזו וביני לבין עצמי קצת מתנשאת מעל אלו שכן צופים. לשימחתי גם המשלים שלי לא צופה בזה וגם החברות הטובות שלי לא צופות בטיפשות הזאת.

באופן עמום אני נזכרת שבזמנו קראתי קראתי קצת ביקורות על הסרט הנפלא "המופע של טרומן" וגם אוזכרה שם תוכנית טלוויזיה הולנדית שבה מכניסים כמה אנשים לדירה ומצלמים אותם 24 שעות....



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה