יום שני, 9 במאי 2011

לכל איש יש שיר

פעם פעם, זה היה לפני עשר שנים לפחות, נסעתי עם האיש שלי במכונית. עדיין לא היינו נשואים, אבל כבר היינו מאוד זוגיים. שמענו רדיו ופתאום השמיעו את השיר של משינה - עתיד מתוק. אני אפילו לא זוכרת למה רציתי להחליף את השיר, אבל מה שאני כן זוכרת שהוא תפס את היד שלי בכוח ודחק אותה לאחור. זה היה אפילו אלים.

הסתכלתי עליו בתדהמה מעורבת בעלבון, איך הוא מעז בכלל לגעת בי ככה ובכלל אני לא זוכרת שהיה לו אי פעם פרץ אלים כזה. אבל הוא פתאום שמבחינתו זה השיר שמזכיר לו חברים שנהרגו. חברים שנהרגו כשהוא היה איתם, שהם נהרגו לידו.

עד אז לא דיברנו הרבה על החוויות שלו מהצבא. כלומר, כל פעם שיצא למילואים נשמתי יצאה מקירבי (וכך כל שנה בעשור האחרון ובמיוחד כשהיה במלחמות). הוא שירת ביחידה קרבית מובחרת ושם גם עשה את המילואים שלו. הוא לא דיבר על זה הרבה ובטח לא על מה שעבר וחווה, אבל אז הוא סיפר לי מה היה. סיפר לי איך הם נהרגו, סיפר לי כמה הם היו חברים טובים וסיפר לי גם שאחרי שהגיעו למקום מבטחים הוא פרש הצידה לבכות ופתאום הוא שמע את השיר הזה מרחוק. "מאז זה שיר הזיכרון שלהם" הוא אמר.

אני לא יכולה להגיד שום דבר על שיר הזיכרון הזה הפרטי שלו. זו חוויה פרטית נוראית, ובכלל, על שיר הזיכרון פרטי בכלל. אבל הוא צריך את זה. מאז שמענו את השיר הזה כמה פעמים וכל פעם שמתי לב שכל פעם הוא מתרגש נורא, כמה פעמים היו לו אפילו ניקוו דמעות בעיניו.

אני לא בטוח ששלומי ברכה ויובל בנאי היו שמחים לדעת שהשיר הזה הוא שיר זיכרון ואולי בעצם כן, כי זיכרון כזה שמחובר לשיר מעצים אותו באופן שקשה לתאר


משינה - עתיד מתוק - בהופעה חיה בקיסריה, 15/5/2010

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה