יום ראשון, 12 ביוני 2011

דרוש גבר סטרייט


אני אוהבת את התמונה הזו. אני לא יודעת אם היא אמיתית או לא, אבל אני אוהבת אותה נורא. יש בה קצת נאיביות, קצת חוצפה ובעיקר יש בה הרבה מאוד כמיהה לאהבה. אני חושבת שאני מבינה גם את היאוש שתקף את מפרסמת המודעה, את המחשבה שאולי לא תמצא את הגבר המתאים, את התחושה שאולי היא מפספסת אותו, שהוא עובר לידה והיא לא יודעת ולא תדע. גם הוא לא.

לפני שפגשתי את הגבר של חיי הרגשתי כך. היו לי כמה מערכות יחסים קצרות ולא ממצות ורוח הבדידות החלה לנשב בנשמתי. בכל המקומות שהייתי אמורה לפגוש אותו, את הגבר המושלם לא פגשתי. לא בצבא, לא באוניברסיטה, גם לא באינטרנט (וקצת הסתובבתי באתרי ההיכרות של פעם) ופתאום הוא הופיע.

כשהופיע ידעתי שזה הוא מהשניה הראשונה שאמר לי את שמו, שחייך והשפיל את המבט. הוא היה מאוד בטוח בעצמו ומאוד ביישן. אני לא יודעת מה הוא הרגיש באותו הרגע, ניסיתי לחקור אותו והוא קצת התחמק. יותר משהתאהבתי בו, רציתי אותו כי ידעתי שזה הוא. ידעתי שהוא יהיה אהבה לכל החיים, ידעתי גם שהוא יהיה האבא הכי טוב לילדים שלי (ולא טעיתי!) ואחרי שקצת הכרתי אותו יותר, ידעתי שאולי יש טובים ממנו, אבל אין טוב כמוהו בשבילי.

יש ימים לא טובים, יש מריבות, היו גם תקופות רעות אפילו, אבל אף פעם לא הצטערתי על החיים איתו. אני מקווה שגם הוא לא.

ואני רוצה לשיר לו את המילים של יענקל'ה רוטבליט בשיר של שפוליקר דברים שרציתי לומר
אך בכל הדרכים מעולם 
לא אבדה לי דרכינו 
וגם אם לפעמים 
סערו מסביב הרוחות 
ואהבתי אותך והיה לנו טוב 
טוב עד גדותינו 
והיה לנו רע 
ואהבתי אותך לא פחות.





דברים שרציתי לומר - יהודה פוליקר, הופעה בקיסריה, 19.6.2010

יום חמישי, 2 ביוני 2011

תפירה? את? השתגעת?

דווקא רציתי לפנק את עצמי עם ספר טוב לשבת. סתם ככה, פתאום בא לי. נכנסתי לסטימצקי ומגזין התפירה "גזרה עולמית" קרץ לי מהמדפים. לקחתי אותו, החזקתי בידי, עלעלתי בו קצת, אין ספק הוא מרשים. פתאום רציתי לקנות אותו.

כשהייתי ילדה אמא שלי הייתה תפרנית לא קטנה. אני זוכרת איך הייתה מודדת את המידות שלי ואחר כך טורחת על מכונת התפירה הישנה שלה. פעם היא גם ניסתה ללמד אותי את זה, אבל לא ממש רציתי, עניינו אותי הרבה דברים אחרים והיא כמו עם הרבה דברים אחרים, בחוכמתה הרבה, לא התעקשה. הורים צריכים לפתוח בפני הילדים שלהם דלתות. אם הם יעברו בהם זה כבר העניין של הילדים, אבל את פתיחת הדלתות ההורים צריכים לעשות. ההורים לי פתחו בפני הרבה מאוד דלתות ובחלקן עברתי ובחלקן לא. עד היום אני מודה להם על כך וגם משתדלת לנהוג ככה עם הילדים שלי.

בכל מקרה, המגזין הזה קרץ לי וגם הרעיון לתפור לקטנה משהו יפה תפס אותי בעוצמה ולא הרפה. אז במקום ספר קניתי את המגזין. בחיי.

בדרך התקשרתי אל אמא שלי וסיפרתי לה והיא הייתה קצת משועשעת. עם השנים היא פיתחה את הצד הציני שלה. בעלי לא היה ציני, הוא פשוט התחיל להתגלגל מצחוק, אמר שהוא חייב לראות אותי יושבת ותופרת. עשיתי פרצוף נעלב, אבל אני מודה, אפילו אני צחקתי על עצמי. ובכל זאת כל השישי שבת קראתי את החוברת והחלטתי שאת הבגד הראשון שאעשה, אעשה עם אמא שלי. אולי זה יהיה סגירת מעגל עבורה ועבורי ואולי גם אוהב את זה ומקסימום, היא זו שתתפור.

מגזין גזרה עולמית